רשימות שיעורים על סנהדרין פ״ט

« רשימות שיעורים על סנהדרין פ״ח ע״ב רשימות שיעורים על סנהדרין קי״א ע״ב »

1 דְּקֶשֶׁר הָעֶלְיוֹן דְּאוֹרָיְיתָא, גָּרוּעַ וְעוֹמֵד.

2 אִי הָכִי, תְּפִילִּין נָמֵי? אִי עֲבַד אַרְבְּעָה בָּתֵּי, וְאַיְיתִי אַחֲרִינָא וְאַנַּח גַּבַּיְיהוּ – הַאי לְחוֹדֵיהּ קָאֵי וְהַאי לְחוֹדֵיהּ קָאֵי. וְאִי עֲבַד חַמְשָׁה בָּתֵּי – גָּרוּעַ וְעוֹמֵד הוּא! הָאָמַר רַבִּי זֵירָא: בַּיִת חִיצוֹן שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אֶת הָאֲוִיר – פָּסוּל.

3 מַתְנִי׳ אֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ לֹא בְּבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ, וְלֹא בְּבֵית דִּין שֶׁבְּיַבְנֶה, אֶלָּא מַעֲלִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם. וּמְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ עַד הָרֶגֶל, וּמְמִיתִין אוֹתוֹ בָּרֶגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכׇל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד״. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין מְעַנִּין אֶת דִּינוֹ שֶׁל זֶה, אֶלָּא מְמִיתִין אוֹתוֹ מִיָּד, וְכוֹתְבִין וְשׁוֹלְחִין שְׁלוּחִין בְּכׇל הַמְּקוֹמוֹת: ״אִישׁ פְּלוֹנִי מִתְחַיֵּיב מִיתָה בְּבֵית דִּין״.

4 גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ לֹא בְּבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ וְלֹא בְּבֵית דִּין שֶׁבְּיַבְנֶה, אֶלָּא מַעֲלִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם וּמְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ עַד הָרֶגֶל, וּמְמִיתִין אוֹתוֹ בָּרֶגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכׇל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ״. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

5 אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: וְכִי נֶאֱמַר ״יִרְאוּ וְיִירָאוּ״? וַהֲלֹא לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״יִשְׁמְעוּ וְיִירָאוּ״! לָמָּה מְעַנִּין דִּינוֹ שֶׁל זֶה? אֶלָּא, מְמִיתִין אוֹתוֹ מִיָּד, וְכוֹתְבִין וְשׁוֹלְחִין בְּכׇל מָקוֹם: ״אִישׁ פְּלוֹנִי נִתְחַיֵּיב מִיתָה בְּבֵית דִּין״.

6 תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבָּעָה צְרִיכִין הַכְרָזָה – הַמֵּסִית, וּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, וְזָקֵן מַמְרֵא, וְעֵדִים זוֹמְמִין. בְּכוּלְּהוּ כְּתִיב בְּהוּ ״וְכׇל הָעָם״ וְ״כׇל יִשְׂרָאֵל״. בְּעֵדִים זוֹמְמִין כְּתִיב ״וְהַנִּשְׁאָרִים״? דְּלָא כּוּלֵּי עָלְמָא חֲזוּ לְסָהֲדוּתָא.

7 מַתְנִי׳ נְבִיא הַשֶּׁקֶר הַמִּתְנַבֵּא מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע, וּמַה שֶּׁלֹּא נֶאֱמַר לוֹ – מִיתָתוֹ בִּידֵי אָדָם.

8 אֲבָל הַכּוֹבֵשׁ אֶת נְבוּאָתוֹ, וְהַמְוַותֵּר עַל דִּבְרֵי נָבִיא, וְנָבִיא שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי עַצְמוֹ – מִיתָתוֹ בִּידֵי שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ״.

9 הַמִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, וְאוֹמֵר: ״כָּךְ אָמְרָה עֲבוֹדָה זָרָה״, אֲפִילּוּ כִּוֵּון אֶת הַהֲלָכָה לְטַמֵּא אֶת הַטָּמֵא וּלְטַהֵר אֶת הַטָּהוֹר.

10 הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסָה לִרְשׁוּת הַבַּעַל לְנִשּׂוּאִין, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִבְעֲלָה, הַבָּא עָלֶיהָ הֲרֵי זֶה בְּחֶנֶק.

11 וְזוֹמְמֵי בַּת כֹּהֵן וּבוֹעֲלָהּ, שֶׁכׇּל הַמּוּזַמִּין מַקְדִּימִין לְאוֹתָהּ מִיתָה, חוּץ מִזּוֹמְמֵי בַּת כֹּהֵן וּבוֹעֲלָהּ.

12 גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה מִיתָתָן בִּידֵי אָדָם, וּשְׁלֹשָׁה מִיתָתָן בִּידֵי שָׁמַיִם. הַמִּתְנַבֵּא מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע, וּמַה שֶּׁלֹּא נֶאֱמַר לוֹ, וְהַמִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה – מִיתָתָן בִּידֵי אָדָם. הַכּוֹבֵשׁ אֶת נְבוּאָתוֹ, וְהַמְוַותֵּר עַל דִּבְרֵי נָבִיא, וְנָבִיא שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי עַצְמוֹ – מִיתָתָן בִּידֵי שָׁמַיִם.

13 מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, דְּאָמַר קְרָא: ״אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי״. זֶה הַמִּתְנַבֵּא מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע. ״וַאֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו״ – הָא לַחֲבֵירוֹ צִוִּיתִיו, זֶה הַמִּתְנַבֵּא מַה שֶּׁלֹּא נֶאֱמַר לוֹ. ״וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים״ – זֶה הַמִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה. וּכְתִיב: ״וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא״. וְכׇל מִיתָה הָאֲמוּרָה בְּתוֹרָה סְתָם – אֵינָהּ אֶלָּא חֶנֶק.

14 הַכּוֹבֵשׁ אֶת נְבוּאָתוֹ, וְהַמְוַותֵּר עַל דִּבְרֵי נָבִיא, וְנָבִיא שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי עַצְמוֹ – מִיתָתָן בִּידֵי שָׁמַיִם. דִּכְתִיב: ״וְהָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע״. קְרִי בֵּיהּ: ״לֹא יַשְׁמִיעַ״, וּקְרִי בֵּיהּ: ״לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי״. וּכְתִיב: ״אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ״ – בִּידֵי שָׁמַיִם.

15 הַמִּתְנַבֵּא מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע, כְּגוֹן צִדְקִיָּה בֶן כְּנַעֲנָה, דִּכְתִיב: ״וַיַּעַשׂ לוֹ צִדְקִיָּהוּ בֶן כְּנַעֲנָה קַרְנֵי בַרְזֶל״. מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמֶעְבַּד? רוּחַ נָבוֹת אַטְעִיתֵיהּ, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד״. ״וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה׳ וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ״. ״וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן״.

16 אָמַר רַב יְהוּדָה: מַאי ״צֵא״? צֵא מִמְּחִיצָתִי. מַאי רוּחַ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רוּחוֹ שֶׁל נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי.

17 הֲוָה לֵיהּ לְמֵידַק, כִּדְרַבִּי יִצְחָק, דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: סִיגְנוֹן אֶחָד עוֹלֶה לְכַמָּה נְבִיאִים, וְאֵין שְׁנֵי נְבִיאִים מִתְנַבְּאִין בְּסִיגְנוֹן אֶחָד.

18 עוֹבַדְיָה אָמַר: ״זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ״. יִרְמְיָה אָמַר: ״תִּפְלַצְתְּךָ הִשִּׁיא אֹתָךְ זְדוֹן לִבֶּךָ״. וְהָנֵי, מִדְּקָאָמְרִי כּוּלְּהוּ כַּהֲדָדֵי, שְׁמַע מִינַּהּ לָא כְּלוּם קָאָמְרִי.

19 דִּילְמָא לָא הֲוָה יָדַע לֵיהּ לְהָא דְּרַבִּי יִצְחָק? יְהוֹשָׁפָט הֲוָה הָתָם, וְקָאָמַר לְהוּ. דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט הַאֵין פֹּה נָבִיא עוֹד לַה׳״. אֲמַר לֵיהּ: הָא אִיכָּא כֹּל הָנֵי. אֲמַר לֵיהּ: כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מִבֵּית אֲבִי אַבָּא: סִיגְנוֹן אֶחָד עוֹלֶה לְכַמָּה נְבִיאִים, וְאֵין שְׁנֵי נְבִיאִים מִתְנַבְּאִים בְּסִיגְנוֹן אֶחָד.

20 הַמִּתְנַבֵּא מַה שֶּׁלֹּא נֶאֱמַר לוֹ: כְּגוֹן חֲנַנְיָה בֶּן עַזּוּר, דְּקָאֵי יִרְמְיָה בְּשׁוּק הָעֶלְיוֹן וְקָאָמַר: ״כֹּה אָמַר ה׳ צְבָאוֹת הִנְנִי שֹׁבֵר אֶת קֶשֶׁת עֵילָם״. נָשָׂא חֲנַנְיָה קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמוֹ: מָה עֵילָם שֶׁלֹּא בָּא אֶלָּא לַעֲזוֹר אֶת בָּבֶל אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ״הִנְנִי שֹׁבֵר אֶת קֶשֶׁת עֵילָם״, כַּשְׂדִּים עַצְמָן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אֲתָא אִיהוּ בְּשׁוּק הַתַּחְתּוֹן אֲמַר: ״כֹּה אָמַר ה׳ וְגוֹ׳ שָׁבַרְתִּי אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל״.

21 אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: הַאי לַחֲבֵירוֹ נָמֵי לֹא נֶאֱמַר! אֲמַר לֵיהּ: כֵּיוָן דְּאִיתְיְהִיב קַל וָחוֹמֶר לְמִידְרַשׁ, כְּמַאן דְּאִיתְּמַר לֵיהּ דָּמֵי. הוּא נִיהוּ דְּלֹא נֶאֱמַר לוֹ.

22 הַמִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה: כְּגוֹן נְבִיאֵי הַבַּעַל.

23 הַכּוֹבֵשׁ אֶת נְבוּאָתוֹ: כְּגוֹן יוֹנָה בֶּן אֲמִיתַּי. וְהַמְוַותֵּר עַל דִּבְרֵי נָבִיא: כְּגוֹן

24 חַבְרֵיהּ דְּמִיכָה, דִּכְתִיב: ״וְאִישׁ אֶחָד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים אָמַר אֶל רֵעֵהוּ בִּדְבַר ה׳ הַכֵּינִי נָא, וַיְמָאֵן הָאִישׁ לְהַכּוֹתוֹ״, וּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר לוֹ יַעַן אֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ וְגוֹ׳״.

25 וְנָבִיא שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי עַצְמוֹ: כְּגוֹן עִדּוֹ הַנָּבִיא, דִּכְתִיב: ״כִּי כֵן צִוָּה אֹתִי״, וּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר לוֹ גַּם אֲנִי נָבִיא כָּמוֹךָ״, וּכְתִיב: ״וַיָּשׇׁב אִתּוֹ״, וּכְתִיב: ״וַיֵּלֶךְ וַיִּמְצָאֵהוּ אַרְיֵה״.

26 תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא: הַכּוֹבֵשׁ אֶת נְבוּאָתוֹ לוֹקֶה. אָמַר לֵיהּ: ״מַאן דְּאָכֵיל תַּמְרֵי בְּאַרְבְּלָא לָקֵי? מַאן מַתְרֵי בֵּיהּ? אָמַר אַבָּיֵי: חַבְרֵיהּ נְבִיאֵי.

27 מְנָא יָדְעִי? אָמַר אַבָּיֵי: דִּכְתִיב ״כִּי לֹא יַעֲשֶׂה ה׳ אֱלֹהִים דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ״. וְדִילְמָא הֲדַרוּ בֵּיהּ? אִם אִיתָא דְּהָדְרִי בֵּיהּ, אוֹדוֹעֵי הֲווֹ מוֹדְעִי לְכֻלְּהוּ נְבִיאֵי.

28 וְהָא יוֹנָה, דַּהֲדַרוּ בֵּיהּ וְלָא אוֹדְעוּהּ? יוֹנָה מֵעִיקָּרָא ״נִינְוֵה נֶהְפָּכֶת״ אֲמַרוּ לֵיהּ. אִיהוּ לָא יְדַע אִי לְטוֹבָה אִי לְרָעָה.

29 הַמְוַותֵּר עַל דִּבְרֵי נָבִיא, מְנָא יָדַע דְּאִיעֲנַשׁ? דִּיהַב לֵיהּ אוֹת. וְהָא מִיכָה, דְּלָא יְהַב לֵיהּ אוֹת, וְאִיעֲנַשׁ? הֵיכָא דְּמוּחְזָק שָׁאנֵי.

30 דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, אַבְרָהָם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, הֵיכִי שְׁמַע לֵיהּ יִצְחָק? אֵלִיָּהוּ בְּהַר הַכַּרְמֶל, הֵיכִי סָמְכִי עֲלֵיהּ וְעָבְדִי שְׁחוּטֵי חוּץ? אֶלָּא הֵיכָא דְּמוּחְזָק שָׁאנֵי.

31 ״וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם״, אַחַר מַאי?

32 אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִימְרָא: אַחַר דְּבָרָיו שֶׁל שָׂטָן, דִּכְתִיב ״וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וְגוֹ׳״. אָמַר שָׂטָן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זָקֵן זֶה חֲנַנְתּוֹ לְמֵאָה שָׁנָה פְּרִי בֶטֶן, מִכׇּל סְעוּדָה שֶׁעָשָׂה לֹא הָיָה לוֹ תּוֹר אֶחָד אוֹ גּוֹזָל אֶחָד לְהַקְרִיב לְפָנֶיךָ? אָמַר לוֹ: כְּלוּם עָשָׂה אֶלָּא בִּשְׁבִיל בְּנוֹ? אִם אֲנִי אוֹמֵר לוֹ ״זְבַח אֶת בִּנְךָ לְפָנַי״ מִיָּד זוֹבְחוֹ. מִיָּד ״וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם״.

33 ״וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ״. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא: אֵין ״נָא״ אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁעָמְדוּ עָלָיו מִלְחָמוֹת הַרְבֵּה, וְהָיָה לוֹ גִּבּוֹר אֶחָד וְנִצְּחָן. לְיָמִים עָמְדָה עָלָיו מִלְחָמָה חֲזָקָה. אָמַר לוֹ: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, עֲמוֹד לִי בְּמִלְחָמָה זוֹ, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ רִאשׁוֹנוֹת אֵין בָּהֶם מַמָּשׁ. אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְאַבְרָהָם: נִיסֵּיתִיךָ בְּכַמָּה נִסְיוֹנוֹת וְעָמַדְתָּ בְּכֻלָּן. עַכְשָׁיו עֲמוֹד לִי בְּנִסָּיוֹן זֶה, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ אֵין מַמָּשׁ בָּרִאשׁוֹנִים.

34 ״אֶת בִּנְךָ״. שְׁנֵי בָּנִים יֵשׁ לִי. ״אֶת יְחִידְךָ״. זֶה יָחִיד לְאִמּוֹ וְזֶה יָחִיד לְאִמּוֹ. ״אֲשֶׁר אָהַבְתָּ״. תַּרְוַיְיהוּ רָחֵימְנָא לְהוּ. ״אֶת יִצְחָק״. וְכׇל כָּךְ לָמָּה? כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ עָלָיו.

35 קְדָמוֹ שָׂטָן לַדֶּרֶךְ. אָמַר לוֹ: ״הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִּלְאֶה... הִנֵּה יִסַּרְתָּ רַבִּים וְיָדַיִם רָפוֹת תְּחַזֵּק. כּוֹשֵׁל יְקִימוּן מִלֶּיךָ... כִּי עַתָּה תָּבוֹא אֵלֶיךָ וַתֵּלֶא״. אָמַר לוֹ: ״אֲנִי בְּתֻמִּי אֵלֵךְ״.

36 אָמַר לוֹ: ״הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ״. אָמַר לוֹ: ״זְכׇר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד״. כֵּיוָן דַּחֲזָא דְּלָא קָא שָׁמַיע לֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: ״וְאֵלַי דָּבָר יְגֻנָּב״. כָּךְ שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד: ״הַשֶּׂה לְעוֹלָה״ וְאֵין יִצְחָק לְעוֹלָה. אָמַר לוֹ: כָּךְ עוֹנְשׁוֹ שֶׁל בַּדַּאי, שֶׁאֲפִילּוּ אָמַר אֱמֶת אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.

37 רַבִּי לֵוִי אָמַר: אַחַר דְּבָרָיו שֶׁל יִשְׁמָעֵאל לְיִצְחָק. אָמַר לוֹ יִשְׁמָעֵאל לְיִצְחָק: אֲנִי גָּדוֹל מִמְּךָ בְּמִצְוֹת, שֶׁאַתָּה מַלְתָּ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים, וַאֲנִי בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה. אָמַר לוֹ: וּבְאֵבֶר אֶחָד אַתָּה מְגָרֶה בִּי? אִם אוֹמֵר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ״זְבַח עַצְמְךָ לְפָנַי״, אֲנִי זוֹבֵחַ. מִיָּד: ״וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם״.

38 תָּנוּ רַבָּנַן: נָבִיא שֶׁהִדִּיחַ – בִּסְקִילָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בְּחֶנֶק. מַדִּיחֵי עִיר הַנִּדַּחַת – בִּסְקִילָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בְּחֶנֶק.

39 נָבִיא שֶׁהִדִּיחַ – בִּסְקִילָה. מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן? אָתְיָא ״הַדָּחָה״ ״הַדָּחָה״ מִמֵּסִית: מָה לְהַלָּן בִּסְקִילָה, אַף כָּאן בִּסְקִילָה.

40 וְרַבִּי שִׁמְעוֹן: מִיתָה כְּתִיבָא בֵּיהּ, וְכׇל מִיתָה הָאֲמוּרָה בְּתוֹרָה סְתָם – אֵינָהּ אֶלָּא חֶנֶק.

41 מַדִּיחֵי עִיר הַנִּדַּחַת בִּסְקִילָה, מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן? גְּמִירִי ״הַדָּחָה״ ״הַדָּחָה״, אוֹ מִמֵּסִית, אוֹ מִנָּבִיא שֶׁהִדִּיחַ.

42 וְרַבִּי שִׁמְעוֹן גָּמַר ״הַדָּחָה״ ״הַדָּחָה״ מִנָּבִיא.

43 וְלִיגְמַר מִמֵּסִית! דָּנִין מֵסִית רַבִּים מִמֵּסִית רַבִּים, וְאֵין דָּנִין מֵסִית רַבִּים מִמֵּסִית יָחִיד. אַדְּרַבָּה, דָּנִין הֶדְיוֹט מֵהֶדְיוֹט, וְאֵין דָּנִין הֶדְיוֹט מִנָּבִיא!

44 וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, כֵּיוָן שֶׁהִדִּיחַ – אֵין לְךָ הֶדְיוֹט גָּדוֹל מִזֶּה.

45 אָמַר רַב חִסְדָּא:

פירוש רשימות שיעורים על סנהדרין פ״ט

1 משנה. אין ממיתין אותו לא בבית דין שבעירו, ולא בבית דין שביבנה, אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים. ומשמרין אותו עד הרגל, וממיתין אותו ברגל, שנאמר וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד, דברי רבי עקיבא. רבי יהודה אומר אין מענין את דינו של זה, אלא ממיתין אותו מיד, וכותבין ושולחין שלוחין בכל המקומות איש פלוני מתחייב מיתה בבית דין.

2 עיין ברמב"ם פ"ג מהל' ממרים ה"ח שכתב וז"ל וכיצד דנין זקן ממרא, בעת שיפלא דבר ויורה בו חכם המגיע להוראה בין בדבר שיראה בעיניו בין בדבר שקבל מרבותיו, הרי הוא והחולקין עמו עולין לירושלים ובאין לבית דין שעל פתח הר הבית, אומרים להן בית דין כך הוא הדין, אם שמע וקבל מוטב ואם לאו באין כולן לבית דין שעל פתח העזרה ואומרים להם גם הם כך הוא הדין, אם קבלו ילכו להן ואם לאו כולן באין לבית דין הגדול ללשכת הגזית שמשם תורה יוצאת לכל ישראל שנאמר מן המקום ההוא אשר יבחר ה', ובית דין אומר להם כך הוא הדין ויוצאין כולן, חזר זה החכם לעירו ושנה ולמד כדרך שהוא למוד הרי זה פטור, הורה לעשות או שעשה כהוראתו חייב מיתה ואינו צריך התראה, אפילו נתן טעם לדבריו אין שומעין לו אלא כיון שבאו עדים שעשה כהוראתו או שהורה לאחרים לעשות גומרין דינו למיתה בבית דין שבעירו, ותופסין אותו ומעלין אותו משם לירושלים, ואין ממיתין אותו בבית דין שבעירו ולא בבית דין הגדול שיצא חוץ לירושלים אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים, ועד הרגל משמרין אותו וחונקין אותו ברגל, שנאמר וכל ישראל ישמעו וייראו מכלל שצריך הכרזה וכו' עכ"ל. ומבואר מדבריו דאע"פ שגומרין דינו של זקן ממרא בב"ד של כ"ג שבעירו כשאר חייבי נפשות מ"מ אין ממיתין אותו אלא בב"ד הגדול שבירושלים מדין הכרזה. אמנם עיין ברמב"ם פ"ז מהל' ממרים הי"ג שפסק לגבי בן סורר ומורה, וז"ל בן סורר ומורה צריך הכרזה, כיצד מכריזין עליו כותבין לכל ישראל בבית דין פלוני סקלנו פלוני מפני שהיה בן סורר ומורה עכ"ל. וכן לגבי עדים זוממים פסק הרמב"ם פי"ח מהל' עדות ה"ז דהכרזה היינו שכותבין ושולחין לכל ישראל דפלוני ופלוני העידו והוזמו ונענשו משום עדים זוממים. ועיין בכס"מ פ"ג מהל' ממרים ה"ח, ופי"ח מהל' עדות ה"ז דהרמב"ם פסק לגבי זקן ממרא כר"ע ואילו לגבי בסו"מ ועדים זוממים פסק כר' יהודה, דלא פליג ר"ע על ר' יהודה אלא לענין זקן ממרא. ונראה דלפי ר"ע יש דין מיוחד בזקן ממרא דהמיתה עצמה תהא מיתת הכרזה ולכן ממיתין אותו ברגל בבית דין הגדול שבירושלים. אמנם צ"ע מאי טעמא דוקא זקן ממרא בעי מיתת הכרזה שממיתין אותו בירושלים ברגל, דמאי שנא משאר חייבי הכרזה דסגי בכותבין אגרות לכל ישראל.

3 משנה. אין ממיתין אותו לא בבית דין שבעירו, ולא בבית דין שביבנה, אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים. ומשמרין אותו עד הרגל, וממיתין אותו ברגל, שנאמר וכל העם ישמעו ויראו.

4 ופרש"י בד"ה לא בבית דין שביבנה וז"ל אם נשאלו לבית דין שבלשכת הגזית ואמרו להם, וחזר לעירו ושהה ימים עד שגלתה סנהדרי גדולה ליבנה ועדיין הבית קיים, ואחרי כן הורה כבתחילה אין ממיתין אותו ביבנה, ואף על פי ששם סנהדרי גדולה שסוף סוף אין נקבצים שם עכ"ל. וממש"כ "אין ממיתין אותו ביבנה ואע"פ ששם סנהדרי גדולה שסוף סוף אין נקבצים שם", מבואר דלקיום הכרזה בעינן להמיתו במקום שעולין שם לעליה לרגל ולא רק במקום קיבוץ של ישראל שבאין לב"ד הגדול כדי לברר ספיקות מהו דין התורה. ולפיכך אין ממיתין אותו בבית דין שביבנה אע"פ ששם ישבו סנהדרין הגדול ועולין לשם לברר ספיקות בדיני התורה, דלא הוי מקום שנקבצים בו ישראל לעליה לרגל.

5 ועוד מבואר דלרש"י כדי להתחייב משום זקן ממרא א"צ מעשה המראה על ב"ד הגדול כשהן יושבים בלשכת הגזית, אלא רק שימרה כנגד הוראת ב"ד שהורו כשהיו בלשכת הגזית. ונראה דרש"י חולק על הרמב"ם בזה, דכתב הרמב"ם פ"ג מהל' ממרים ה"ה וז"ל אין זקן ממרא חייב מיתה עד שיהא חכם שהגיע להוראה סמוך בסנהדרין ויחלוק על בית דין בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת או בתפילין ויורה לעשות כהוראתו, או יעשה הוא על פי הוראתו ויחלוק עליהן והן יושבין בלשכת הגזית עכ"ל, ומשמע דלהרמב"ם אינו חייב מדין זקן ממרא אא"כ המרה על ב"ד הגדול כשהן יושבין בלשכת הגזית בשעת ההמראה. ונראה דרש"י סובר דחל דין זקן ממרא כשממרא על הוראת סנהדרין, ולכן אם המרה על הוראה שהורו כשישבו בלשכת הגזית חייב אע"פ שממרא עליהם לאחר שכבר יצאו מלשכת הגזית. ולפי רש"י הא דאיתא בגמ' דף יד: "מצאן אבית פאגי והמרה עליהן וכו' מלמד שהמקום גורם", ר"ל שאם המרה על הוראת ב"ד הגדול שהורו בשעה שהיו יושבין בבית פאגי אזי אין המראתו המראה - דלא חלה על הוראתן חלות שם הוראת סנהדרין הגדול מאחר שאינם יושבין במקומן בלשכת הגזית. אך אם ב"ד הגדול הורו הוראה כשישבו בלכשת הגזית ואח"כ יצאו לבית פאגי והמרה זקן על הוראתם כשישבו בבית פאגי היה נעשה זקן ממרא אע"פ שב"ד הגדול אינם יושבין בלשכת הגזית בשעת המראתו. ואילו להרמב"ם המחייב דזקן ממרא הוי המראה על החפצא של ב"ד הגדול, וכנגד הגברא דדיינים שבסנהדרין, ומשו"ה ס"ל דלא חל דין זקן ממרא אא"כ המרה עליהן כשהן יושבין במקומן בלשכת הגזית, דאזי חל עלייהו חפצא של ב"ד הגדול וחלות שם דיין שבסהנדרין. אלא דרש"י מפרש דהא דאין ממיתין אותו ביבנה הוא משום דאע"פ דיש מחייב דחיוב זקן ממרא דהרי המרה על הוראת ב"ד שהורו בלשכת הגזית, וכמש"כ "אם נשאלו לבית דין שבלשכת הגזית ואמרו להם, וחזר לעירו ושהה ימים עד שגלתה סנהדרי גדולה ליבנה ועדיין הבית קיים, ואחרי כן הורה כבתחילה וכו'", דמיירי שהורו ב"ד הגדול בשאלה זו כשישבו בלשכת הגזית, ואח"כ גלו ליבנה ואז הורה הזקן כבתחילה כנגד הוראתם, דחל מחייב דחיוב מיתה דזקן ממרא, מ"מ אין ממיתין אותו ביבנה מכיון דיבנה אינו מקום שמתקבצים בו ישראל לעליה לרגל. ולכן מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים, ומשמרין אותו עד הרגל, וממיתין אותו ברגל.

6 ועיין בתוס' ד"ה ולא בבית דין שביבנה דהקשו דאי גלתה סנהדרין ליבנה היאך ממיתין אותו והרי קיי"ל דאין דנין דיני נפשות לאחר שגלו סנהדרין ממקומן בלשכת הגזית כדמבואר בגמ' לעיל דף מא.. ותוס' העלו "וכי תימא דברגל חוזרין ב"ד הגדול ויושבין בלשכת הגזית אף לאחר שגלו ואז דנין אותו". ודבריהם צ"ב. והנה פעם שאל רבינו זצ"ל את אביו הגר"מ זצ"ל דאם אין דנין ד"נ אא"כ ב"ד הגדול הם במקומן בלשכת הגזית, א"כ היאך דנו בעלמא דיני נפשות בב"ד של כ"ג, דמנין יודעים הב"ד של כ"ג שבכל עיר ועיר דבשעת המשא ומתן וגמר דין דדיני נפשות בבית דין שלהם שהסנהדרין הגדול של ע"א יושבין הן אז באותה שעה ובאותו הזמן בלשכת הגזית. והגר"מ זצ"ל אמר די"ל דרק כשגלו הסנהדרין ממקומן אז פקע קביעות המקום של הסנהדרין הגדול ממקומן בלשכת הגזית וחל דין שאין דנין ד"נ. אבל אי לא גלו ממקומן אע"פ שאינם נמצאים שם בלשכת הגזית במציאות שפיר דנין ד"נ. ולפי"ז י"ל דמש"כ תוס' דהיו חוזרין ברגל לירושלים ר"ל דאף כשב"ד הגדול היו ביבנה היו דנים דיני נפשות, דאין זה נחשב כגלו ממקומן דבטלה קביעות מקומן מלשכת הגזית, מכיון שהיו חוזרין לירושלים ללשכת הגזית ברגל. ומאחר שלא פקעה קביעות מקומן מלשכת הגזית שפיר דנים דיני נפשות, ואף כשהיו ביבנה. אמנם מדקדוק לשונם של התוס' שכתבו "דברגל חוזרין ב"ד הגדול ויושבין בלשכת הגזית וכו' ואז דנין אותו", משמע שהיו דנין אותו וגומרין את דינו דוקא אז ברגל כשב"ד הגדול היו בירושלים, וצ"ע לדברי הגר"מ זצ"ל. ולפי"ד הגר"מ זצ"ל י"ל דכוונת תוס' "ואז דנין אותו" ר"ל דדנו ד"נ אף כשהיו ביבנה דלא פקע קביעות מקומן מלשכת הגזית, מכיון דלא גלו ליבנה באופן מוחלט, דהרי היו חוזרין לירושלים ברגל. אמנם כל זה דלא כשיטת הרמב"ן בספה"מ מצוה קנ"ג שכתב וז"ל ואפילו ביצאתם משם לטייל מעט ולחזור בטל כוחן ורשותן עכ"ל. ומבואר דלפי הרמב"ן אם יצאו ב"ד הגדול מלשכת הגזית אפילו לזמן מועט בטל מהם חלות דין ב"ד הגדול. ויתכן לומר לפי"ד הגר"מ זצ"ל דבאמת כשגלו ממקומן ליבנה וחזרו לירושלים ברגל היו דנין ד"נ ברגל בירושלים דוקא, דאז כשחזרו לירושלים פקע הגלות והו"ל ב"ד הגדול במקומן, אבל כשהיו ביבנה הו"ל ב"ד הגדול שגלו ולא היו דנין דיני נפשות כששהו ביבנה. אמנם כשחזרו לירושלים אזי ב"ד הגדול היו במקומן, ולא חשיבי כב"ד הגדול שגלו שהרי סוכ"ס הם במקומן בלשכת הגזית.

7 ועוד יתכן לפרש בשיטת רש"י דס"ל כשיטת הרמב"ם פ"ג ממרים ה"ה דאינו חייב מדין זקן ממרא אא"כ המרה על סנהדרין הגדול כשהן יושבין במקומן בשעת ההמראה, ולא רק דהמרה על הוראה שהורו ב"ד הגדול כשישבו במקומן. אמנם יתכן דרש"י סובר דדין מקום גורם אינו לשכת הגזית בדוקא, אלא כל מקום קבוע שחל בו קביעות מקום דב"ד הגדול הוי בכלל מקום גורם. ואילו היו ב"ד הגדול קבועים ביבנה והמרה עליהם כשישבו ביבנה הוי מתחייב משום זקן ממרא. והא דקתני במתני' דאין ממיתין אותו בב"ד שביבנה מיירי בזמן שהקביעות מקום של ב"ד הגדול היא בירושלים בלשכת הגזית, אלא שלפעמים ב"ד הגדול היו נוסעים ליבנה ללמוד תורה, דאזי אם המראה עליהם כשהיו ביבנה אינו חייב משום זקן ממרא, משום דלא המרה על ב"ד הגדול כשהיו במקומן הקבוע. ומיירי קודם החורבן דקביעות מקום של ב"ד הגדול היה בירושלים בלשכת הגזית אלא דלפעמים היו נוסעים ליבנה ללמוד תורה, דהרי חזינן דיבנה היה מקום תורה וקיבוץ של חכמים מדביקש ריב"ז "תן לי יבנה וחכמיה", ויתכן דב"ד הגדול היו עוקרים לשעה ליבנה ללמוד תורה עם חכמי יבנה אבל עיקר קביעות מקומן היה בלשכת הגזית בירושלים.

8 ולפי"ז יש לתרץ סתירה בספרי, דבפ' שופטים דברים י"ז: ח- י כתיב "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין וגו' וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו. ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט. ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' ושמרת לעשות ככל אשר יורוך", ובספרי פיסקא קנג דרשו "ובאת לרבות בית דין שביבנה". אמנם בספרי פיסקא קנד דרשו עה"פ ועשית על פי הדבר וגו' "ועשית על פי הדבר, על הורית בית דין הגדול שבירושלם חייבים מיתה ואין חייבים מיתה על הורית בית דין שביבנה". וקשה דמתחילת דרשת הספרי משמע דהפרשה הזו נאמרה אף לגבי ב"ד שביבנה, ואילו אח"כ הספרי ממעט חיוב זקן ממרא אם חלק על הוראת ב"ד הגדול שביבנה, וצ"ע. ונראה לתרץ דמתחילה מיירי באופן שקביעות מקום של ב"ד הגדול הוא ביבנה ואזי חל חיוב זקן ממרא כשחולק על הוראתם והן יושבין ביבנה בשעת ההמראה, דהחיוב זקן ממרא תלוי בחולק על ב"ד הגדול כשהן יושבין במקומן הקבוע. משא"כ דרשת הספרי דממעט חיוב זקן ממרא אם חולק על ב"ד שביבנה מיירי שלא היתה קביעות מקומן ביבנה אלא בירושלים והיו ביבנה רק לזמן.

9 ולפי"ז יש לפרש מש"כ רש"י "אין ממיתין אותו ביבנה ואע"פ ששם סנהדרי גדולה שסוף סוף אין נקבצים שם" דר"ל דלא היה קביעות מקומן של הסנהדרין ביבנה, אלא בירושלים, ומאחר שהמרה עליהם כשהיו ביבנה ליכא חיוב זקן ממרא. ולפי ביאור זה יש לתרץ קושיות התוס' על רש"י, דהקשו דאי מיירי לאחר שגלו סנהדרין ליבנה והרי אין דנין ד"נ לאחר שגלו סנהדרין מלשכת הגזית, ואי מיירי שהיו חוזרין ברגל אף לאחר שגלו א"כ משכחת לה דריב"ז הוה בסנהדרין. ועוד הקשו דמאי איריא זקן ממרא אפילו בשאר עבירות אין ממיתין דבטלה ד"נ משגלו מלשכת הגזית, ועוד קשה אמאי נקט יבנה לימא אין ממיתין אותו בב"ד שבחנות. וי"ל דבאמת משנתנו מיירי באופן דקביעות מקומן של ב"ד הגדול היה בירושלים ויצאו ליבנה רק לשעה, והמשנה מחדשת דחל דין מסוים בנוגע לחיוב זקן ממרא דאינו חייב משום זקן ממרא אא"כ המראה על הוראת ב"ד הגדול כשהן יושבין במקומן הקבוע בשעת ההמראה, ולכן אם המרה עליהן כשהיו ביבנה אין ממיתין אותו. ולפי"ז מתורץ קושיית התוס' דלרש"י לא מיירי לאחר שגלו סנהדרין מלשכת הגזית, אלא עדיין היה הבית קיים והלכו ליבנה רק לשעה, ולכן עדיין דנו דיני נפשות, אלא דחל דין מסוים לגבי חיוב זקן ממרא דאינו מחוייב אא"כ הוא ממרא על ב"ד הגדול כשהן יושבין במקומן הקבוע, ובציור של המשנה מיירי שהמרה עליהם כשהיו ביבנה שלא היה אז מקום הקבוע של ישיבת ב"ד הגדול, דהלכו לשם רק לשעה, ומשו"ה אינו מתחייב משום זקן ממרא. משא"כ כשגלו לחנות אזי קביעות מקומן היתה בחנות ואם המרה עליהם בחנות היה מתחייב משום זקן ממרא. וכמו"כ לא קשה מאי איריא זקן ממרא אפילו בשאר עבירות נמי, דמכיון דבאמת מיירי דקביעות מקום של ב"ד הגדול היה בירושלים בלשכת הגזית היו ממיתין אותו בשאר עבירות ויש הלכה מסוימת בחיוב זקן ממרא דאינו מתחייב אא"כ המרה על ב"ד הגדול כשהן יושבין במקומן הקבוע, ואם המרה עליהם כשישבו ביבנה אינו חייב מיתה. ויש לעיין בכל זה דחידוש גדול הוא.

10 ויש להעיר לפי"ז אמאי קיי"ל דלא דנין ד"נ מ' שנה לפני חורבן הבית לאחר שגלו ב"ד הגדול של ע"א מלשכת הגזית לחנות מא., והרי ביארנו דלרש"י דין מקום גורם תלוי בקביעות מקום של ב"ד הגדול, וא"כ י"ל דאף לאחר שגלו מלשכת הגזית וקבעו מקומן ביבנה או במקום אחר הו"ל ב"ד הגדול במקומן. וי"ל דיש חילוק בין דנין דיני נפשות לעצם חיוב מיתה דזקן ממרא, דלאחר שגלו סנהדרין ממקומן בלשכת הגזית לא דנו ד"נ, ורק לענין חיוב מיתה דזקן ממרא י"ל דדין מקום גורם תלוי בקביעות מקום של ב"ד הגדול, ולאו דוקא בלשכת הגזית. וצריך עוד עיון בזה.

11 משנה. נביא השקר המתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו מיתתו בידי אדם אבל הכובש את נבואתו והמוותר על דברי נביא ונביא שעבר על דברי עצמו מיתתו בידי שמים.

12 עיין ברש"י ד"ה הכובש נבואתו וז"ל שלא אמרה כיונה בן אמיתי עכ"ל. ובגמ' פט. איתא "הכובש נבואתו כיונה בן אמיתי". ובפשטות ר"ל דכשברח יונה לתרשיש ולא הלך לנינוה יונה א, ג הרי הוא עבר באיסור דכובש נבואתו שדינו בידי שמים. ויש להעיר דעיין בר' סעדיה גאון בספר האמונות והדעות ג':ה' שכתב וז"ל ואם ישאל עוד היאך נבחר יונה לשליחותו וברח ממנה, והרי אין החכם בוחר מי שימרהו. אני אומר כבר עיינתי בספר יונה, ולא מצאתי מקרא האומר בפירוש, שלא מסר את השליחות הראשונה, אם כי גם לא מצאתי שמסרה. אלא, שאני מחייב להיות בדעה שכן, כאורח כל הנביאים, ולפי שאין החכם בוחר לשליחותו, מי שלא ימסור אותה. וכבר מצאנוהו אומר תמיד: וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל, ואינו מפורש שאמרה, זולתי במקצתן מפרש 'וידבר משה כן'. אלא, ברח יונה מן האפשרות שישלחנו שנית. שנראה לו שהראשונה הייתה אזהרה, והשניה איום ויעוד, וחשש לאיים עליהם במאומה, פן ישובו ויתבטל האיום וייחסו לו שקר, לפיכך יצא מן הארץ אשר הבטיחם הבורא, שהנבואה שורה בה. וזה מפורש בסוף, אמרו: אנא ה', הלא זה דברי עד היותי על אדמתי, על כן קדמתי לברוח תרשישה, ולא היה עליו חטא, כי לא אמר לו ה' 'הנני שולח אותך שנית'. אלא דבר זה עלה על דעתו, וניסה למנוע מה שעלול להיות או שלא להיות, והחזירו ה' אל הארץ הנבחרת בהכרח, עד שניבא אותו ושלחו ועשה כחכמתו עכ"ל. ומבואר דרס"ג פירש דיונה באמת קיים את השליחות הראשונה והלך לנינוה וקרא עליה כי עלתה רעתם לפני ה', וכשכתוב יונה א,ג "ויקם יונה לברוח תרשישה" היינו שברח מפני האפשרות שישלחנו ה' שנית, וברח לחו"ל קודם שקיבל נבואה שנית. ורס"ג כתב "ולא היה עליו חטא", וצ"ע מגמ' דידן דאיתא הכובש נבואתו כיונה בן אמיתי. ועוד צ"ע מה שהקשה באבן עזרא יונה א,א דאם יונה ברח לתרשיש וכבש נבואתו "ואיך יתנבא מורה פי ה' והוא כתוב כי הוא נביא". וי"ל לפירוש רס"ג דאם יש לנביא ספק שמא יקבל נבואה ובורח לחו"ל מכיון שאין נבואה שורה בחו"ל וברח כדי שלא יקבל הנבואה אין בזה משום כובש נבואתו, ויונה ברח מפני מה שעלול להיות ולא עבר על האיסור דכובש נבואתו כי היה בספק אם יאמר לו ה' נבואה שניה. אך אם נביא יודע בודאי שתהיה לו נבואה ובורח לחו"ל כדי למנוע מעצמו הנבואה הרי זה בכלל כובש נבואתו, וזה כוונת הגמ' הכובש נבואתו כיונה בן אמיתי. דביונה בן אמיתי נתברר למפרע שבריחתו לתרשיש כדי שלא ישלח פעם שנית לנינוה היתה בכלל כובש נבואתו, מאחר דבודאי היה נצטווה בנבואה ללכת פעם שנית לנינוה. וא"כ מבואר שנביא שיודע בודאי שיקבל נבואה בעתיד ומונע את עצמו מלקבלה הרי הוא בכלל כובש נבואתו. ומבואר מפירוש רב סעדיה גאון דאיסור כובש נבואתו אינו איסור שקר דרק שייך איסור שקר כשנצטווה כבר בנבואה וכובש הנבואה ואינו אומרה, אך לפימש"נ אליבא דרס"ג חל איסור כובש נבואתו אף אם לא נצטווה עדיין בנבואה אלא דהנביא מונע את עצמו מלקבל נבואה.

13 משנה. נביא שקר המתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו מיתתו בידי אדם.

14 והנה בגדר של נביא שקר עיין בהקדמת הרמב"ם למשנה שכתב וז"ל גם במתנבא בשם ה' נחלק לשני חלקים: החלק הראשון, שיתנבא בשם ה' ויקרא ויזהיר על עבודתו ויאמר שה' הוסיף על המצות מצוה או גרע מהם מצוה מכל המצות שכלל אותם ספר התורה. ואין הבדל בין שיוסיף ויגרע במקראות או שיוסיף ויגרע בפירוש המקובל, ההוספה והגרעון במקראות כגון שיאמר שה' אמר לי שהערלה שנתים בלבד, ואחרי שנתים מותר לאכול פירות הנטיעה, או שיאמר שה' אמר לי שארבע שנים היא אסורה באכילה במקום אמרו יתעלה שלש שנים יהיה לכם ערלים וכו', וכדומה לזה, או שישנה בקבלה איזה שינוי שיהיה אף על פי שפשטי הכתובים מסייעים אותו, כגון שיאמר שמה שנאמר בתורה וקצותה את כפה לא תחוס עיניך, שהוא קציצת היד ממש ואינו קנס המבייש כמו שביארה הקבלה, וייחס דבר זה לנבואה ויאמר שה' אמר לי שזה שנ' וקצותה את כפה הוא כפשטו, גם זה יומת בחנק לפי שהוא נביא שקר ויחס לה' מה שלא אמר לו, וגם בזה אין לחוש לאות או מופת, לפי שהנביא שהפליא את כל באי העולם במופתיו ונתן ה' בלבינו אמתותו והאמונה בו כמו שהבטיח לו ה' בכך באמרו וגם בך יאמינו לעולם, כבר הודיענו על פי ה' שלא תבוא מאת ה' שום תורה זולת זו, והוא אמרו לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה וכו' ולא מעבר לים היא וכו' כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך, ואמרו בפיך ובלבבך ר"ל המקראות הסדורות בפה או הדינים הנלמדים בדרך העיון שהוא מכלל הכוחות הנמשכים מן הלב, והזהירנו שלא להוסיף עליהם ולא לגרוע מהם באמרו לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, ולפיכך אמרו ע"ה אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. וכיון שידענו מדבריו שדבר סרה על ה' ויחס לו מה שלא אמר לו נתחייב מיתה, כמאמר הכתוב אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי וכו' ומת הנביא ההוא .והחלק השני, שיקרא לעבודת ה' ויזהיר על תורתו, ויצוה בני אדם על שמירת התורה בלי תוספת ולא גרעון, כמו שאמר אחרון הנביאים זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים. ויבטיח טובות לשומריה ועונש לעוברים עליה כמו שעשו ישעיה וירמיה ויחזקאל וזולתם. ויצוה צווים ויזהיר אזהרות שלא בעניני הדת, כגון שיאמר הלחמו על עיר פלונית או אומה פלונית עכשיו, כמו שצוה שמואל את שאול להלחם בעמלק אז. או שיזהיר מלהרוג כמו שהזהיר אלישע את יהורם שלא להרוג חיל חזאל הנמצאים בשומרון כידוע. וכמו שהזהיר ישעיה מלהכניס את המים לפנים מן החומה. וכמו שהזהיר ירמיה את ישראל מלצאת מירושלים, וכל כיוצא בזה. לפיכך כשיטען הנביא את הנבואה ולא ייחס אותה לע"ז ולא הוסיף על ד"ת ולא גרע ממנה, אלא נתעסק בענינים אחרים כמו שביארנו, צריכים אנו לבחון אותו כדי לאמת טענתו, אם נתאמתו דבריו חייבים לשמוע לכל אשר יצוה מקטני הענינים ועד גדולם, וכל העובר על משהו מכל אשר יצוה חייב מיתה בידי שמים, כמאמר ה' בעובר על דברי הנביא אנכי אדרוש מעמו. ואם לא נתאמתה נבואתו מיתתו בחנק עכ"ל. ועיין ברמב"ם פ"ט מהל' יסודי התורה ה"א וז"ל דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, ונאמר והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת, הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם, וכן הוא אומר חוקת עולם לדורותיכם, ונאמר לא בשמים היא, הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצות לפי זמן היו, הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא צוהו, שהוא ברוך שמו צוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם ולא איש אל ויכזב עכ"ל.

15 ונראה דיש גדר של נביא שקר דהוי נביא המדיח במצוות, דאם נביא אומר שה' שלחו להוסיף או לגרוע מן המצוות הרי זה נביא שקר דמכחיש נבואת משה רבינו דהתורה היא לעד ולעולמי עולמים ואין להוסיף או לגרוע ממנה כדפסק הרמב"ם פ"ט מהל' יסוה"ת ה"א. ויש עוד גדר של נביא שקר המתנבא בדבר הרשות דבר שלא שמע דהוי נביא שקר ומיתתו בחנק כמש"כ הרמב"ם פ"ה מהל' עכו"ם ה"ח. ויש דין בפנ"ע דנביא המתנבא בשם עבודה זרה פ"ה מהל' עכו"ם ה"ו וז"ל נביא המתנבא בשם עבודת כוכבים כיצד זה האומר אמרה לי עבודה זרה פלונית או כוכב פלוני שמצוה לעשות כך וכך או שלא לעשות וכו' אם התרו בו בפני שנים הרי זה נחנק שנא' ואשר ידבר בשם אלוהים אחרים ומת הנביא ההוא ואזהרה שלו מכלל שנא' ושם אלוהים אחרים לא תזכירו עכ"ל. ומבואר דהמתנבא בשם עכו"ם אזהרתו מהפסוק "ושם אלוהים אחרים לא תזכירו", ואילו נביא שקר המדיח במצוות אזהרתו מלא תגרע ובל תוסיף והוי כופר דהריהו מכחיש נבואת משה רבינו, ואילו נביא שקר שהתנבא בדבר הרשות י"ל דאזהרתו מ"לא תשקרו איש בעמיתו" ויקרא יט: י"א או מהפסוק דברים יח:כ "אך הנביא אשר יזיד לדבר בשמי את אשר לא צויתי לדבר וגו' ומת הנביא ההוא" כדעת היראים סימן רמ"א ל"ד.

16 רש"י ד"ה והמוותר על דברי נביא. וז"ל המפקירם שלא חשש למה שאמר לו הנביא עכ"ל.

17 מרש"י משמע דיסוד האיסור דמוותר על דברי נביא הוי המראה בנביא ובנבואה. אמנם עיין בהקדמת הרמב"ם למשניות שכתב וז"ל ואני אביא לך משל יתבאר בו זה העיקר בכל המצות. אילו איש נביא שנתבררה אצלינו נבואתו כמו שביארנו, יאמר לנו ביום השבת שנקום כולנו נשים ואנשים ונבעיר אש ונתקן בה כלי מלחמה ונחגור איש את כלי מלחמתו ונלחם באנשי מקום פלוני היום שהוא שבת ונבוז ממונם ונכבוש נשותיהם, חייבים אנחנו המצווים בתורת משה לקום מיד, בלי להתמהמה במה שצונו, ונעשה כל אשר יצוה בזריזות ובחבה יתירה בלא ספק ובלא עכוב, ונאמין בכל מה שנעשה ביום ההוא ואף שהוא שבת מהדלקת האש ועשיית המלאכות וההריגה והמלחמה שהיא מצוה, ונקוה עליה גמול טוב מהקב"ה בשביל שעשינו מצות הנביא שמצות עשה לשמוע לדבריו כמו שצונו ה' על ידי משה וכו' אליו תשמעון, וכו' ואם איש יחשוב בלבו שהוא צדיק וירא שמים והיה זקן בא בימים, ויאמר הנה אני זקנתי באתי בימים ולי כך וכך שנים ולא עברתי בהם על מצוה מכל המצוות לעולם, ואיך אקום ביום זה שהוא יום שבת ואעבור על אסור סקילה ואלך להלחם, ואני אין בי יכולת לעשות טובה או רעה וימצאו אחרים במקומי, ובני אדם רבים לעשות הדבר הזה, האיש ההוא מורד ועובר על דבר הא-ל, והוא חייב מיתה בידי שמים מפני שעובר על אשר צוה הנביא, ומי שצוה השבת הוא צוה לשמוע אל דברי הנביא ומה שיגזור, וכל העובר על דבריו חייב כמו שאמרנו, והוא אמרו יתעלה והוא האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרש מעמו עכ"ל. ולכאורה במשל הנ"ל של הרמב"ם האיש הזקן נמנע מלשמוע אל דברי הנביא מחמת יראת חטא שאינו רוצה לחלל שבת בפעם הראשונה בחייו, ואין זה מתוך זלזול שמפקיר ואינו חושש לדברי הנביא, ויתכן דאליבא דרש"י במשל הנ"ל דהרמב"ם אין האיש הזה נחשב בכלל המוותר על דברי נביא. ואילו הרמב"ם סובר דאע"פ שסירובו לשמוע אל ציווי הנביא אינו מחמת המראה שמבעט בסמכות הנביא אלא מחמת יראת חטאו מ"מ סוכ"ס מאחר שאינו שומע בדברי הנביא הרי זה מורד בנביא וחייב מיתה בידי שמים והו"ל מוותר על דברי הנביא. ונמצא שהרמב"ם ורש"י נחלקו בגדר מוותר על דברי נביא, דלרש"י היינו שמזלזל ואינו שומע בדברי הנביא מפאת שמפקיר את דבריו ואינו חושש לדברי הנביא, ומעשה העבירה הוי מעשה המראה ומרידה בנביא. ואילו להרמב"ם אע"פ שאינו מסרב לשמוע לדברי הנביא מתוך מרידה וליכא מעשה המראה מ"מ חלות העבירה הוי מרידה בנביא, דכל שאינו שומע לדברי הנביא הרי זה מורד בנביא ועובר על ציווי ה' וחייב מיתה בידי שמים.

18 משנה . והמוותר על דברי נביא וכו' מיתתן בידי שמים.

19 עיין במנחת חינוך מצוה תקט"ז אות א' שהקשה דאם המוותר על דברי נביא חייב מיתה ביד"ש א"כ י"ל דכל מצות עשה שבתורה שאין בהם עונש יהא חייב מיתה ביד"ש משום שעובר ע"ד הנביא אדון הנביאים מרע"ה, וא"כ כל העובר יהיה חייב מיתה בידי שמים מחמת העובר ע"ד נביא הן עשין הן לאוין שאב"מ, ולמה פרט הכתוב באיזה שחייב מיתה ביד"ש והרי כל העובר על איזה דבר מה"ת עובר על דברי נביא הגדול אדון כל הנביאים ע"ה ולומר דעונש הוא רק על הנביאים חוץ מרע"ה כמ"ש נביא וכו' אליו תשמעון וכו' והי' האיש וכו' זה דחוק עכ"ד. וי"ל דנבואת משה רבינו הויא חפצא של תורה ונתחייבנו בה מחמת חלות שם תורה, ולא נתחייבנו בה בתורת נבואה. דהרי קיי"ל דאין נביא רשאי לחדש דבר וא"כ היאך יתכן למשה רבינו לחדש מצוות לדורות, אלא על כרחך צ"ל דנבואת משה רבינו הויא חלות שם חפצא של תורה, והחיוב לקיים את מצוות התורה ונבואת משה רבינו ע"ה הוא מפאת חלות שם חפצא של תורה ולא בתורת נבואה וציווי מפי נביא. ועיין ברמב"ם פ"ט מהל' יסוה"ת ה"א וז"ל דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, ונאמר והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת, הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם, וכן הוא אומר חוקת עולם לדורותיכם, ונאמר לא בשמים היא, הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצות לפי זמן היו, הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא צוהו, שהוא ברוך שמו צוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם ולא איש אל ויכזב עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ם דנבואת משה רבינו הוי חלות שם תורה ונוהגת לדורות ולעולמי עולמים, משא"כ דברי נביאים אינם לדורות דאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. ונראה לתרץ קושיית המנ"ח, דהחיוב מיתה ביד"ש דהמוותר על דברי נביא היינו רק בעובר על ציווי ודברי נביא שנתחייבנו בם בתורת נבואה ולא על מצוות התורה שניתנו בתורה ע"י משה רבינו אדון הנביאים דהויין חלות שם תורה ולא נבואה.

20 ועיין בספה"מ שורש ג' שהקשה הרמב"ם על הבה"ג דמנה בתרי"ג כמה מצוות שהן היו רק לשעה ולא לדורות, כגון תרומת המכס וברכות וקללות שבהר גריזים והר עיבל, וצ"ע למה לא מנה "הרם את מטך על ארץ מצרים" ו"הרם ידך על הים", "הך את הסלע" ויעלה חשבון המצוות לאלפים ולא תרי"ג. ותירץ הרמב"ן בהשגות לספה"מ שורש ג' וז"ל והנראה מדעתו ז"ל שהוא לא בא למנות מצות שעה כאותן שבאו במצרים ובמעמד הר סיני וזולתן שאין להם ענין אלא לשעתן, אבל המצות שעניינם קיים לנו לדורות ימנה אותן אף על פי שאינן נעשות אלא פעם אחת. ולכן מנה פרשת אבנים גדולות לפי שנצטוינו לכתוב בהן התורה באר היטב תבוא כז בשבעים לשון סוטה לב. להיותם לנו לזכר לדורות, ומנה פרשת ברכות וקללות שהיא קבלה שקבלו אבותינו עליהם ועל זרעם לדורות התורה כולה בפרט וכלל וקבלו אותה באלה ובשבועה שם לז א - ב, וכו' ואולי סובר בעל ההלכות בפרשת תרומת המכס שהיא פרשה מלמדת לדורות בכל מלחמות הרשות להקריב מן הבא בידם תרומה לה' וכו' עכ"ל. ועוד יתכן ליישב את שיטת הבה"ג דס"ל דיש למנות מצוות שנהגו לשעה בכלל מנין התרי"ג, אלא דרק מונין מצוות שניתנו בתורת תורה ולא מה שניתן ונאמר למשה בתורת נבואה כמו "עשה לך נחש נחושת", "הרם את ידך על הים", "הך את הסלע" דנאמרו בתורת נבואה וחיובן הוא בתורת נבואה. והסימן לדעת איזה מצוה שנאמרה למשה לשעתה הויא חלות שם תורה ואיזה הוי רק חלות נבואה, הוא דאי איכא קיום כזה לדורות אזי הוי מצוה וחפצא של תורה ואי אין קיום כזה לדורות אזי בשעתה לא הויא אלא חלות שם נבואה ואינה נמנית במנין המצוות. ולכן כתיבת ס"ת על האבנים דיש לדורות קיום דומה לזה דכתיבת ס"ת, ותרומת המכס דיש דין כזה לדורות הויין חלות שם תורה ונמנין במנין המצוות. ואילו הציווים "הרם את ידך" "עשה לך נחש נחושת" וכו' אינן קיומים לדורות ועל כרחך דנאמרו רק בתורת חלות שם נבואה ואינם נמנין במנין המצוות.

21 גמ'. והמוותר על דברי נביא ונביא שעבר על דברי עצמו מיתתן בידי שמים דכתיב והאיש אשר לא ישמע קרי ביה לא ישמיע וקרי ביה לא ישמע אל דברי וכתיב אנכי אדרוש מעמו בידי שמים.

22 יש לעיין מדוע קתני במשנה ב' חיובים נפרדים: א המוותר על דברי נביא, ב נביא שעבר על דברי עצמו דחייבים מיתה בידי שמים, והרי לכאורה כל נביא שעובר על דברי עצמו הו"ל בכלל המוותר על דברי נביא. וי"ל דאין יסוד החיוב משום שאינו שומע לדבר ה', ואילו אם לא שמע לציווי שבאורים ותומים ליכא איסור וחיוב מיתה ביד"ש, אלא דהוי חיוב מסוים דמוותר על דברי נביא שאינו שומע לחלות שם נבואה. והנה הגר"ח זצ"ל ביאר את החילוק בין נביאים לכתובים, דלכאורה מצד קדושתן הן שוין דקיי"ל דמניחין זה על גבי זה, וא"כ צ"ב במה הן חלוקין דמיקרי זה נביאים וזה כתובים. וביאר הגר"ח זצ"ל דנביאים היינו דנאמר לנביא הנבואה שיאמרה בעל פה ואח"כ היה הנביא כותב את נבואתו שנאמרה לו לומר בע"פ, ואילו כתובים נאמר לנביא שיכתוב אותה קודם ואח"כ יקרא מתוך הכתב נבואה זו. ומבואר מדברי הגר"ח זצ"ל דנביאים הנבואה ניתנה להאמר על פה, ואילו כתובים הנבואה ניתנה להכתב ולקרות מתוך הכתב. ולפי"ז י"ל דהחיוב מיתה בידי שמים משום שעובר על דברי נביא חל רק באופן שהאמירה הוי קיום בעצם החפצא של הנבואה, דאזי חל חלות שם נביאים ודברי נביא, ואילו בכתובים או בנבואה קודם שנאמרה ליכא חיוב מיתה ביד"ש מפאת שעובר על דברי נביא, דלא חל בנביאים חלות שם נבואה עד שתיאמר. ולפי"ז יש חילוק בין חיוב מיתה ביד"ש דהמוותר על דברי נביא והחיוב מיתה ביד"ש בנביא שעבר על דברי עצמו, דנביא שעבר על דברי עצמו חייב מיתה ביד"ש אף קודם לאמירת הנבואה, דלגבי הנביא עצמו חל חלות שם נבואה אף קודם לאמירה. משא"כ העובר על דברי נביא אינו חייב אלא לאחר שנאמרה הנבואה לאחרים.

23 גמ'. תני תנא קמיה דרב חסדא הכובש את נבואתו לוקה וכו' מאן מתרי ביה, אמר אביי חבריה נביאי. מנא ידעי אמר אביי דכתיב כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו, ודילמא הדרי ביה. אם איתא דהדרי ביה אודועי הוו מודעי לכלהו נביאי.

24 בפ' בהעלותך במדבר יב,א - ז כתיב "ותדבר מרים ואהרן על אודות האשה הכושית אשר לקח וגו' ויאמרו האך במשה דיבר ה' הלא גם בנו דיבר וגו'". וביאר הגר"מ זצ"ל דמרים טענה כי לא היה לו למשה רבינו לפרוש מאשתו ולא יתכן שפירש ממנה על פי הדיבור, דא"כ שאר הנביאים היו יודעים מזה, דכתיב "כי אם גילה סודו אל עבדיו הנביאים". וע"ז השיב הקב"ה במדבר יב, ו- ח "ויאמר שמעו נא דברי אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה". דנבואת משה רבינו שאני מנבואת שאר הנביאים, דנבואת משה רבינו הויא חפצא בפנ"ע של נבואה, וא"כ י"ל דהכלל "כי לא יעשה ה' אלוקים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים" לא נאמר ביחס לנבואת משה רבינו.

25 תוספות ד"ה אליהו בהר הכרמל וכו'. משמע דבשם הקדוש ברוך הוא היה מתנבא לעבור וכיון דמוחזק מהימנינן ביה אף על גב דלא יהיב אות ובהאשה רבה יבמות דף צ: ושם נפקא לן דכתיב אליו תשמעון אפי' אמר לך עבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה כגון אליהו בהר הכרמל ותימה מאי קא פריך התם וליגמר מיניה כיון דע"פ הדיבור היה מתנבא מה שייך למילף מיניה לעבור משום תקנה דרבנן שלא על פי הדיבור. ועוד למה לן הכא טעמא משום דאיתחזק בנביאות הא אפילו בלא נביא שרי לב"ד לעבור משום מיגדר מילתא. ויש לומר דמדקדק התם מלישנא דברייתא דקתני הכל לפי שעה דמשמע הכל מפני צורך השעה ואי על פי הדיבור למה לי צורך השעה בין לצורך בין שלא לצורך צריך לקיים צוויו של מקום אלא ודאי בנביא שעשה מדעתו קא אמרה ברייתא דמיירי קרא והא דבעי הכא איתחזק היינו משום דכי איתחזק בנביאות סומכין עליו במה שהיה מבטיח לירידת אש ושוחטין על הבטחתו קדשים בחוץ שבזכותו ובתפלתו תרד אש מהשמים ויהיה מגדר מילתא בדבר שיתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא ברבים ויחזרו ישראל למוטב. ומיהו בקראי משמע שעל פי הדיבור עשה דכתיב באליהו וכדברך עשיתי וגו' ופרש"י מאור הגולה בפירושו לנביאים וכדברך עשיתי שהקרבתי בשעת איסור הבמות. ונראה לומר דכיון דעל פי הדיבור שרי משום צורך שעה הוא הדין שלא על פי הדיבור שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר כדאיתא בפ"ק דמגילה דף ב: ועוד י"ל דהא דקאמר אליהו וכדברך עשיתי לא שאמר לו הקדוש ברוך הוא אלא מקרא היה דורש דכתיב גוי וקהל גוים יהיה ממך ואמרינן עתידין בניך לעשות כמעשה נכרים פירוש לשחוט בחוץ ואני מסכים על ידו ולפי שהיה נביא מוחזק סמכו עליו שעליו נאמר מקרא זה.

26 והנה התוס' הקשו דאם אליהו הורה על פי נבואה להקריב בחוץ א"כ היאך מקשינן ביבמות צ: דליגמר מיניה מאליהו דיש כח לב"ד לעקור דבר מן התורה שלא ע"פ הדיבור. ותירצו התוס' בתירוץ הראשון דמיירי שעשה אליהו הנביא מדעתו בתורת ב"ד למיגדר מילתא. והנה עיין ברמב"ם פ"ב מהלכות ממרים הל"ד וז"ל ויש לבית דין לעקור אף דברים אלו לפי שעה אף על פי שהוא קטן מן הראשונים שלא יהו גזרות אלו חמורין מדברי תורה עצמה שאפילו דברי תורה יש לכל בית דין לעקרו הוראת שעה, כיצד בית דין שראו לחזק הדת ולעשות סייג כדי שלא יעברו העם על דברי תורה, מכין ועונשין שלא כדין אבל אין קובעין הדבר לדורות ואומרים שהלכה כך הוא, וכן אם ראו לפי שעה לבטל מצות עשה או לעבור על מצות לא תעשה כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהכשל בדברים אחרים עושין לפי מה שצריכה השעה, כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצות לפי שעה כדי שיתקיימו כולם כדרך שאמרו חכמים הראשונים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה עכ"ל. ונראה דהרמב"ם סובר דיש כח לב"ד לעקור דין מה"ת לפי שעה היינו כשיש צורך השעה להציל רבים מישראל מלהכשל בדברים אחרים, והוא מעין פקו"נ כשם שהרופא חותך יד או רגל כדי שיחיה החולה כולו, כמו"כ יש הלכה דפיקו"נ ברוחניות של האומה, דמשום כך ב"ד יכולים להפקיע לפי שעה איסור מסוים כדי להציל את כלל ישראל מעבירות אחרים. ולכאורה זה היה יסוד המעשה של אליהו בהר הכרמל, דהיה מצב פקו"נ של כלל ישראל ברוחניות שהיה סכנה שילכו אחרי נביאי הבעל, ואליהו עקר האיסור דשחוטי חוץ לפי שעה לצורך השעה כדי להוכיח שנביאי הבעל הם נביאי שקר ולהציל את ישראל מללכת אחרי נביאי הבעל. אמנם התוס' כתבו "ואי על פי הדיבור למה לי צורך השעה בין לצורך בין שלא לצורך צריך לקיים צוויו של מקום", ומבואר דס"ל להתוס' דנביא יכול לעקור מצוה מה"ת על פי נבואה לפי שעה דהיינו לזמן מסוים ולא לעולם, אמנם אין נביא צריך שהעקירה תהיה לצורך השעה, אלא נביא עוקר מצוה לפי שעה לזמן מסוים אפילו אם אין כאן צורך השעה.

27 ויש לעיין אליבא דהרמב"ם האם נביא אינו יכול לעקור מצוה אא"כ הוא עוקר את המצוה לצורך השעה כמו ב"ד או לא, ועיין ברמב"ם פ"ט הלכות יסודי התורה ה"ג שכתב וז"ל וכן אם יאמר לנו הנביא שנודע לנו שהוא נביא לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או על מצות הרבה בין קלות בין חמורות לפי שעה מצוה לשמוע לו, וכן למדנו מחכמים ראשונים מפי השמועה בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה כאליהו בהר הכרמל שמע לו חוץ מעבודת כוכבים, והוא שיהיה הדבר לפי שעה, כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב עולה בחוץ וירושלים נבחרת לכך והמקריב בחוץ חייב כרת, ומפני שהוא נביא מצוה לשמוע לו וגם בזה נאמר אליו תשמעון, ואילו שאלו את אליהו ואמרו לו היאך נעקור מ"ש בתורה פן תעלה עולותיך בכל מקום, היה אומר לא נאמר אלא המקריב בחוץ לעולם חייב כרת כמו שצוה משה, אבל אני אקריב היום בחוץ בדבר ה' כדי להכחיש נביאי הבעל, ועל הדרך הזאת אם צוו כל הנביאים לעבור לפי שעה מצוה לשמוע להם, ואם אמרו שהדבר נעקר לעולם מיתתו בחנק שהתורה אמרה לנו ולבנינו עד עולם עכ"ל. ויש לעיין במש"כ הרמב"ם "ועל הדרך הזאת אם ציוו כל הנביאים לעבור לפי שעה מצוה לשמוע להם" האם כוונתו דבעי רק עקירה לפי שעה או"ד דבעינן שתהיה העקירה לצורך השעה בדומה לאליהו שציווה להקריב בחוץ כדי להכחיש נביאי הבעל, וצ"ע.

28 תוספות ד"ה אליהו בהר הכרמל. בא"ד. אלא ודאי בנביא שעשה מדעתו קא אמרה ברייתא דמיירי קרא והא דבעי הכא איתחזק היינו משום דכי איתחזק בנביאות סומכין עליו במה שהיה מבטיח לירידת אש ושוחטין על הבטחתו קדשים בחוץ שבזכותו ובתפלתו תרד אש מהשמים ויהיה מגדר מילתא בדבר שיתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא ברבים ויחזרו ישראל למוטב.

29 ונראה לבאר דתוס' ס"ל דאליהו עקר האיסור דשחוטי חוץ בתורת הוראת ב"ד הגדול, דאליהו היה נשיא הסנהדרין כמש"כ הרמב"ם בהקדמה למשנה תורה וז"ל ואליהו קיבל מאחיה השילוני ובית דינו ואלישע קיבל מאליהו ובית דינו עכ"ל. ומבואר דאליהו היה נשיא הסנהדרין. אמנם צ"ע וכי כל הע"א דיינים שבסנה' היו עמו בהר הכרמל והורו בתורת הוראת ב"ד הגדול להקריב בחוץ, דזה לא מוזכר בפסוקים. ועוד קשה דאליבא דהרמב"ן בספה"מ מ"ע קנ"ג אין לב"ד מחוץ ללשכת הגזית כח של ב"ד הגדול. וא"כ אפילו אם הורו סנהדרין ביחד עם אליהו להקריב בחוץ היאך חלה הוראתם לעקור דין מן התורה והרי אין לב"ד שם ב"ד הגדול מחוץ ללשכת הגזית. ויתכן לומר דמכיון דאליהו היה הנשיא של סנהדרין הגדול אזי יש לנשיא הכח של סנהדרין הגדול, ויכול להורות בעצמו והוראתו חלה בתורת הוראת ב"ד הגדול. דהרי מצינו דיש לנשיא שבסנהדרין הכח לקדה"ח ולעבר שנים ומשמע דיש לנשיא הסמכות של ב"ד הגדול. אמנם מסברא היה יתכן לומר דרק לענין קה"ח יש לנשיא כח כסהנדרין ולא לגבי עקירת דבר מה"ת, אולם בתוס' מבואר דאף לעקור דבר מה"ת יש לנשיא כח של סנהדרין. ולתירוץ קמא דתוס' ההיתר שהורה אליהו להקריב בחוץ היה בתורת הוראת ב"ד. ולפי"ז צע"ק בלשון הגמ' ביבמות דמקשה "וליגמר מיניה", דניליף ממעשה אליהו שיש כח לב"ד לעקור דבר מן התורה לפי שעה, דמהו הכוונה וליגמר מיניה דלכאורה לפי התירוץ הראשון בתוס' היינו הך. וכן צ"ע בתירוץ הגמ' ביבמות "למיגדר מילתא" דזה יסוד העקירה מדין ב"ד ומה השקו"ט. אמנם עכ"פ תוס' נקטו בתירוץ הראשון דאליהו עקר את האיסור דשחוטי חוץ מדעתו בתורת ב"ד. וצ"ע א"כ אמאי איתא בגמ' דחל ע"ז המצוה דאליו תשמעון דאי אמר אליהו דבר זה מדעתו לא מסתבר לומר דכל מה שנביא אומר חל עליו מצות אליו תשמעון, ודלא כדנקט המנ"ח בדעת התוס'.

30 תוספות ד"ה אליהו בהר הכרמל. בא"ד. ומיהו בקראי משמע שעל פי הדיבור עשה דכתיב באליהו וכדברך עשיתי וגו' ופרש"י מאור הגולה בפירושו לנביאים וכדברך עשיתי שהקרבתי בשעת איסור הבמות. ונראה לומר דכיון דעל פי הדיבור שרי משום צורך שעה הוא הדין שלא על פי הדיבור שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר כדאיתא בפ"ק דמגילה דף ב:.

31 אולם לפי התירוץ הב' בתוס' אליהו עקר האיסור דשחוטי חוץ על פי הדיבור בנבואה. ומבואר לפי תירוץ זה דנביא על פי הדיבור אינו יכול לעקור איסור או מצוה אא"כ יש צורך השעה כמו ב"ד ודלא כדס"ל לתירוץ הראשון בתוס' דנביא יכול לעקור איסור לפי שעה אפילו בלי צורך השעה. אמנם תוס' מחדשים דאי שרי לעקור על פי הדיבור משום צורך שעה ה"ה דמותר שלא ע"פ הדיבור לצורך שעה דהרי אין נביא רשאי לחדש דבר. ודבריהם צ"ב. ונראה לבאר דאין חלות שם הוראת נביא, דאין חלות שם הוראה ע"פ הדיבור, אלא דהוראת נביא ע"פ הדיבור לא גרע מהוראת ב"ד, דמעשה הוראה בתורת נביא לא חלה אבל ע"פ הדיבור לא גרע הוראתו מהוראת ב"ד הגדול. ואי ב"ד הגדול אינם יכולים להורות לעקור דבר מה"ת אף הוראת נביא לא חלה, אבל אי ב"ד יכולים לעקור דבר מן התורה אז נבואת נביא על פי הדיבור חלה בתורת הוראת ב"ד. והביאור בזה הוא דכשיש נידון על בירור ההלכה אין לנביא כח לברר ההלכה עפ"י נבואה דאין נביא רשאי לחדש דבר אבל לעקור דין מן התורה יש לנביא סמכות כמו ב"ד הגדול, וחלה עקירתו בתורת הוראת ב"ד לעקור דבר מה"ת. וזה כוונת התוס' דהקשו דהרי יש דין דאין נביא רשאי לחדש חידוש דבר וא"כ היאך חלה עקירת דין מה"ת ע"פ נביא דהו"ל חידוש דבר, ותירצו שאם יש כח לב"ד הגדול אז הנביא מורה בתורת ב"ד הגדול. ונראה לבאר דלפי התירוץ הב' בתוס' אליהו עקר בתורת נבואה דכתיב "כדברך עשיתי" אמנם חלה העקירה בתורת הוראת ב"ד הגדול, וע"כ דקדקו תוס' דהיתה עקירה לצורך השעה. ולפי"ז נראה לבאר הגמ' ביבמות דהקשה "וליגמר מיניה" דהרי אליהו עקר בתורת ב"ד הגדול ומשני שאני הכא דכתיב "אליו תשמעון" ור"ל דאפילו כשהנביא אינו עוקר בתורת הוראת נביא חל מצוה אליו תשמעון דהיה ע"פ הדיבור. אך צ"ע לפי התירוץ הראשון דאליהו עקר מדעתו שלא ע"פ הדיבור בתורת ב"ד דאליהו היה נשיא הסנהדרין א"כ מה משני בגמ' ביבמות "אליהו שאני דכתיב אליו תשמעון". ויתכן דמשו"ה המנחת חינוך מצוה תקט"ז אות א' נקט דלפי תוס' חל מצות אליו תשמעון בכל דבר שאומר נביא ואפילו אם אינה נבואה על פי הדיבור. ולפי המנחת חינוך מצות אליו תשמעון חל לגבי הגברא דנביא, דחייב לשמוע לדברי הנביא. אך הגר"מ זצ"ל נקט דליכא חלות שם נביא בגברא כמו שחל במלך חלות שם בגברא, ואין חלות שם נביא בגברא דיחול בו מצוה דאליו תשמעון על כל מה שיאמר אלא מצות אליו תשמעון חלה רק בדבר שאומר על פי נבואה. דלכאורה דחוק לומר דאם יאמר נביא איזה דבר שלא ע"פ הדיבור דחייבים לשמוע אליו ואם אינו שומע עבר על איסור דאליו תשמעון. דאם הנביא אומר ציווי בדבר הרשות ע"פ עצמו אין זה חלות שם אמירת נביא ודברי נביא. אמנם יתכן לומר דאם הנביא הוי נשיא הסנהדרין הגדול ואומר הנביא ע"פ דעתו לעשות איזה דבר מדעתו וחל חלות שם הוראה על דבריו אזי אם אין שומעין לו עובר אף באיסור דאליו תשמעון. ואילו בדבר שהוא לגמרי דברי הרשות שאמר על פי עצמו ליכא חיוב דאליו תשמעון, ואליהו הנביא עשה מדעתו כי ראה צורך השעה לכך כדי להציל את ישראל מעבירות אחרות ולפיכך חל חלות שם הוראת ב"ד על דבריו וחל מצות אליו תשמעון אע"פ שלא היה ציווי על פי הדיבור להקריב בחוץ. ויתכן דיש נפ"מ בזה דאם אמר נביא ציווי על פי הדיבור אזי י"ל דחלה מצות אליו תשמעון אף לאחר מיתה, דמצות אליו תשמעון חלה לגבי עצם דבריו. משא"כ בהוראת נביא שהיא על פי עצמו אלא דהויא חלות שם הוראת ב"ד כהוראת אליהו בהר הכרמל אליבא דהתירוץ הא' בתוס' דאזי חלה מצות "אליו תשמעון" בנוגע לגברא דנביא י"ל דמצות אליו תשמעון היינו רק כשהנביא בחיים ולא לאחר מיתה. אמנם נראה פשוט דאם אמר נביא מעצמו דבר שהוא לגמרי דבר הרשות כגון שציווה לאדם להביא לו כוס מים וכדומה לא חל בזה מצות אליו תשמעון דלא חל על דבריו חלות שם דברי נביא, ודלא כדנקט המנ"ח מצוה תקט"ז דחלה מצות אליו תשמעון אף בדבר רשות שציוה הנביא ע"פ עצמו. ויתכן עוד נפ"מ לענין דבורה הנביאה דאי נימא כדעת התוס' בנדה דף נ. ד"ה כל דהיא רק היתה מלמדת להם הדינים ולא היתה דנה, א"כ מבואר דלא חל חלות שם הוראה על ידה י"ל דליכא חיוב אליו תשמעון לגבי דבריה, דרק בחלות שם הוראה שנאמרה ע"י נביא חל מצות אליו תשמעון.

32 אמנם נראה דיש חלות שם גברא דנביא לענין מסירת התורה, ומסורה ע"י נביא הוי חלות שם ודין בפנ"ע דמצינו בכמה מקומות בש"ס דהגמ' מדגישה דנביאים היו חלק מאנשי כנה"ג ותיקנו תקנות כדאיתא בגמ' ב"ק פב. לגבי קרה"ת "עמדו נביאים שבאותו הדור ותיקנו שיהו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת, וקורין בשני ומפסיקין שלישי ורביעי, וקורין בחמישי ומפסיקין ערב שבת, כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה", ובגמ' מגילה דף יז: איתא "במתניתא תנא מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר". ועיין ברמב"ם בהקדמה למשנה תורה שכתב וז"ל בית דינו של עזרא הם הנקראים אנשי כנסת הגדולה והם חגי זכריה ומלאכי דניאל וחנניה ומישאל ועזריה ונחמיה בן חכליה עכ"ל, ומבואר דנביאים היו בכלל בית דינו של עזרא, והתקנות שתיקן עזרא ובית דינו נתקנו ע"י נביאים. ובהמשך דבריו כתב הרמב"ם וז"ל בכל דור ודור ראש בית דין או נביא שהיה באותו הדור כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו והוא מלמד על פה ברבים עכ"ל. ומבואר דחלה חלות שם נביא במסורת התורה, דנביא שהוא מחכמי ישראל הוי חלות שם מסוים במסורת התורה. ונראה לומר דהנפ"מ בזה הוא דלגבי הוראת נביא בתורה ותקנות שנתקנו ע"י נביאים שהיו חלק מב"ד הגדול חל חיוב מצות "אליו תשמעון" ולא רק העשה ד"ועשית כל דבר אשר יורוך" שחל לגבי ב"ד הגדול.

33 בסוגיא דעיר הנדחת

« רשימות שיעורים על סנהדרין פ״ח ע״ב רשימות שיעורים על סנהדרין קי״א ע״ב »